<h1>שיטה לחכמי איוורא — נזיר</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[נזיר ט' ע"א] גמרא. אמרי ב"ש אומרים נזיר מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא. פי' אמרי בני הישיבה מאי טעמא דב"ש דאמרי נזיר הא לא נדר [אלא] מגרוגרות. ומהדרינן ב"ש סברי לה (דר') [כר' מאיר] דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. פי' גבי האומר ערך כלי עלי נותן דמיו, דאדם יודע דאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים, הכא נמי אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין ומה שיוצא מן הגפן. וא"ת מי דמי התם ודאי יש לומר דהואיל ואין ערך לכלי דרוצה לומר דמים וקרי להו ערך. אבל הכא אי לנזירות איכוון, אחר שאמר הריני נזיר לישתוק ולא יאמר מן הגרוגרות, וכיון דאמר הכי יש לנו לומר שלא אמר אלא לפרש דבריו. וי"ל דקסברי ב"ש תפוס לשון ראשון וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי נזיר ולא נעשה מן הגרוגרות פי' למילתיה. וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפיס והאי נדר ופתחו עמו הוא. פי' ר' יוסי אומר גבי האומר תמורת עולה תמורת שלמים ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. דר' יוסי מחשיב גם לשון אחרון. והכא נמי אזלינן בתר שתי הלשונות, ומעיקרא כי אמר הריני נזיר, בדעתו היה לו לומר מן הגרוגרות בגמר דבריו, ונדר ופתחו עמו הוא ומותר, דהוי כמתחרט בתוך כדי דיבור ואין בדיבורו כלום. דנהי במילתיה דר' יוסי אזלינן נמי בתר לשון ראשון היינו משום דאיפשר לילך אחר (שעתו) [דעתו] ולהביא בדמיה עולה ושלמים. אבל הכא דללשון אחרון אינו נזיר כלל, ולא סגיא דלא אזלינן בתריה, הרי לשון ראשון מתבטל ואינו נזיר כלל. ואקשינן ולב"ש ודאי נדר ופתחו עמו הוא. ופרקינן אלא בית שמאי סבירא להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון דאמר הריני נזיר הוי נזיר, וחל עליו נזירות, וכי קאמר מן הגרוגרות או מן הדבלה לאיתשולי הוא דקא אתי. פי' שה[וא] אינו מקבל נזירות [א]לא מן הגרוגרות. וב"ש לטעמיהו דאמרי אין שאלה בהקדש על ידי חכם דחכם אין מתיר לו הקדשו, וכדתנן [להלן ל' ע"ב] ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש, ואם כן אין בו שאלה לחכם, וכי היכי דאין בו שאלה על ידי חכם, כך אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכן אין שאלה בנזירות דנזירות כהקדש דמי דכתיב [במדבר ו'] קדוש יהיה, וה"ה דאין יכול לחזור בו תוך כדי דיבור מקבלת הנזירות. ואע"ג דבעלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, הכא לא הוי כדיבור. ומ"ה אמרי ב"ש דהוי נזיר. וב"ה סברי לה כר' שמעון דתנן ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. פי' גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורים ומייתי לה בסמוך, וקאמר תנא קמא יביא מן החטים דתפוס לשון ראשון. ור' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים, שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. והכא נמי גבי נזיר כשאמר הריני נזיר מן הגרוגרות נדר שלא כדרך הנודרים ואינו נזיר, דכי אמר הריני נזיר בדעתו היה לו לגמור דבריו מן הגרוגרות. וה"ה שהיה יכול לומר וב"ה סברי יש שאלה בהקדש, וכי היכי דיש בו שאלה, נמי מצי למיהדר ביה תוך כדי דיבור. אלא שיותר רצה לתת טעם לב"ה, גם אליבא דמאן דאמר אין שאלה בהקדש, דאינו נזיר מהאי טעמא דאמרן.
<h2>דף ה:</h2>
[נזיר ס"ב ע"א] ואקשינן אי הכי איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי. דדרשינן מיניה לרבות הגוים שהן נערכין ולמה לי. מכדי הא איתקש ערכין לנדרים דאמר רחמנא [ויקרא כ"ז] איש כי יפליא [לנדור] נדר בערכך נפשות כי יפליא בערכין למה. פי' דכי יפליא דכתב רחמנא בערכין דרשינן מינה לרבות הגוים להיות נערכין ולמה לי. מכדי איתקש נדרים לערכין, וכיון דקי"ל דגוים נודרין נדרים ונדבות כישראל, ממילא אפי' שתיק מאיש לא הוה מוקמינן מיעוטא דבני ישראל למעוטי גוים שאינן נערכין, אלא למעוטי שאין מעריכין, דסברא הוא להשוות נדרים לערכין ממה שנוכל וא"כ כי יפליא בערכין למה לי. הא תניא גבי נדרים איש מה ת"ל איש איש לרבות את הגוים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל אלא האי כי יפליא מיבעי ליה לאתויי מופלא סמוך לאיש. ועתה צריך להגיה הבריתא, ולא נאמר יכול לא יהו נערכין ת"ל איש, דעיקר איש כי אתא למופלא סמוך לאיש הוא דאתא. הניחא למ"ד בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו ע"ב) [מופלא] סמוך לאיש דאוריתא, אלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן מא"ל. ופרקינן לאתויי מופלא סמוך לאיש [בעובד כוכבים. וקשה] בישראל אינו אלא מדרבנן ובגוי הוא דאוריתא. ואומר רבינו יצחק ז"ל דישראל שהוא ראוי לבא לכלל בל יחל כשיהא גדול, לא מרבינן שיהא נדרו נדר(ים) עד שיהא בכלל בל יחל. אבל גוי שאינו ראוי לבוא לכלל בל יחל, מרבינן ביה מופלא סמוך לאיש. הניחא למ"ד במס' ערכין [ה' ע"ב] בני ישראל נערכין ולא גוים נערכין יכול לא יהו מעריכין ת"ל איש, שפיר י"ל דאתא איש לומר דמופלא סמוך לאיש גוי יכול להעריך. אלא למ"ד בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת"ל איש. כי יפליא לאתויי מופלא סמוך לאיש גוי שיכול להיות נערך. הא אפי' קטן בן יומו בר ערוכי הוא כי יפליא (לומ') [למה] לי. כלומר דגבי נערך לא שייך להזכיר מופלא סמוך לאיש דאפי' קטן גמור בר ערוכי הוא. אמר רב אדא בר אהבה לאתויי גוי גדול דאע"ג דגדול הוא אינו יודע להפליא. פי' למעוטי גוי גדול דאע"ג (דגדולים) [דגדול ישראל] אפי' אינו יודע להפלות נדריו קיימין הכא גבי גוי לא אמר כלום.
<h2>דף ט:</h2>
[נזיר ח' ע"ב] ופרקינן ר' יהודה סבר לה כר' דתנן ר' אומר אין זה מגלח אחד לשלשים יום. ואיזהו שמגלח אחד לשלשים האומר הרי עלי נזיריות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים. פי' ר' יהודה סבר לה כר' דאמר שהאומר הריני נזיר כשער ראשי אין זה מגלח אחת לל' יום משום דנחת לנזירות ארוכה ולא יגלח לעולם. (ואסור) [וה"נ סבירא] ליה אם נתכוון לחרדל נזירות אריכתא היא שמתחלת משעה שאמר הריני נזיר, ואם כן אפי' כשתאמר ודאי דלקישואין ודלועין נתכוון, הא נחת לה לנזירות, והתחיל קצת ממנין ימי נזירות הארוכה של חרדל ובמאי ליסלקיה, הילכך הוי נזיר מספק. והשתא לא בא להשלים אלא תירוץ דלעיל. ואקשינן ור' יהודה מי סבר לה כר' והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזיריות כמנין ימות החמה. פי' שמונה שס"ה נזיריות של שלשים שלשים, נמצאו מנין הנזיריות שלשים שנה. אמר ר' יהודה מעשה היה באחד שאמר הריני נזיר כמנין ימות החמה, וכיון שהשלים נזיריותיו מיד מת לסוף שלשים שנה, אי אמרת בשלמא נזירות דשלשים יום (שלשים) קביל עליה היינו טעמא דכיון שהשלים מת, אלא אי אמרת חדא נזירות ארוכה כמנין ימות החמה קביל עליה, מי הויא ליה השלמה כלל. י"מ דבחד נזירות לא שייך השלמה כלל אלא בנזיריות הרבה שייך לומר שהושלמו. וי"מ אי אמרת בשלמא נזיריות קביל עליה, היינו דמייתי מילתיה דר' יהודה על מילתיה דרבנן, כיון שהשלים השלמה דרבנן מת. אלא אי אמרת חד נזירות קביל עליה מי הוי השלמה [דידיה] כהשלמה דרבנן, ואם כן הוי מעשה לסתור, ומדקאמר ר' יהודה אחר מילתיה דת"ק מעשה, מכלל דלראיה למילתיה דת"ק מייתי ליה. ועוד מי סבר לה ר' יהודה כר' והתניא ר' יהודה אומר הריני נזיר כמנין הלקטי קיץ וכמנין שבילי שמטה [מונה נזירות כמנין הילקטי קיץ וכמנין שבילי שמטה]. כלומר שהוא נזיר לעולם ומגלח בסוף כל שלשים יום, אלמא ר' יהודה לא סבירא ליה כר', דאי ר' הא אמר אין זה מגלח אחת לשלשים, אלא נזירות אריכא קיבל עליו כמנין הלקטי קיץ. ופרקינן מנין שאני. פי' דכיון דאמר הריני נזיר כמנין הלקטי קיץ ודאי נזיריות דשלשים קביל עליה. אבל היכא דאמר הריני נזיר כמלקטי קיץ או כימות החמה, בהא סבר ר' יהודה חדא נזירות אריכתא קביל עליה. ופי' הילקיטי קיץ כמו שבילי קיץ. דכותה בסוף שבת [קנ"ז ע"א] הילקיטי (ודאי) קטנה [היתה] בין שני בתים. ופי' קיץ התאנה שמיבשין בקיץ, ועושין שבילין בין הקציעות, כדי שיהלכו בנתים ולא יהו נדרסות ברגל והם מרובין ביותר. ושבילי שמטה כי בשמטה הם השדות של הפקר, וכל אדם עושה לו שביל בשדה, ואין בעל השדה מעכב על ידו, נמצאו כל השדות מלאות שבילין שבילין. ואקשינן ומי שאני ליה לר' מונה, והתניא הריני נזיר כמנין ימות החמה שהם שס"ה, [מונה נזיריות כמנין ימות החמה]. וכמנין ימות הלבנה שהם שנ"ד, מונה נזיריות כמנין ימות הלבנה. ר' אומר עד שיאמר בהדיא נזיריות עלי כמנין ימות החמה קבל עליו חד נזירות אריכא כמנין ימות החמה. אלמא לא שאני ליה לר' כשאמר כמנין. ופרקינן ר' יהודה סבר לה כותיה דר' בחדא, ופליג עליה בחדא, דאלו ר' יהודה שאני ליה מונה, ור' לא שאני ליה מונה, דבכל ענין סבירא ליה דנזירות אריכא קביל עליה אם לא פירש נזיריות. והשתא יש ג' מחלוקות (יש) בדבר רבנן סברי דאפי' לא אמר מנין כיון דלית ביה קיצותא כגון כשער ראשי מונה נזיריות, אי נמי היכא דאמר מנין אע"ג דאית ביה קיצותא מונה נזיריות כמנין ימות החמה. ור' יהודה סבר דהיכא דאמר מנין אע"ג דאית ביה קיצותא מונה נזיריות, אבל היכא דלא אמר מנין אע"ג דלית ביה קיצותא אינו מונה נזיריות אלא נזירות אריכא. ור' סבר לעולם אינו מונה נזיריות אלא היכא שפירש נזיריות.
<h2>דף טז:</h2>
[נזיר כ"ג ע"ב] אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. ואקשינן מכלל דמצוה שלא לשמה גריעותא הוא, והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלא אימא גדולה עבירה כלומר לשם מצוה. כמצוה שלא לשמה דכתיב [שופטים ה'] תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך ומאן אינון נשים באהל שרה ורבקה רחל ולאה. פי' דבכולהו כתיב אהל ומנשים היינו מעין נשים. ואמר ר' יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע שנאמר [שם] בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד. ומקשינן והא קא מתהניא מבעילה דידיה והיאך משבחה הכתוב אמר ר' יוחנן כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים דכתיב [בראשית ל"א] השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע בשלמא רע שפיר אלא טוב אמאי אלא ש"מ טובתן רעה היא אצל צדיקים ש"מ. גופא אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב. פי' שעשה בשלשה מקומות שבע מזבחות, ובכל מזבח הקריב פר ואיל, דכתיב [במדבר כ"ג] פר ואיל במזבח, הרי מ"ב קרבנות. לפיכך יצתה ממנו רות דאמר ר' יוסי בר' חנינא רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה. בת בנו לאו דוקא, אלא הרבה דורות היתה, דהא אמרינן בהחולץ [מ"ח ע"ב] מפני מה גרים מעונים מפני ששיהו עצמן לבא תחת כפני השכינה ואמרינן מאי קראה [רות ב'] ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה וגו'. משמע דרות נתגיירה קטנה. והרי יש מעגלון ועד אבצן יותר ממאתים שנה, ואמרינן [ב"ב צ"א ע"א] אבצן זה בועז, ואי בתו של עגלון היתה לא היתה [קטנה].
<h2>דף יט.</h2>
[נזיר ז' ע"ב] גמרא. אמר רב לא שאנו אלא דאמר שלשים ואחד יום. פי' רב דייק ממתני' דקתני [הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת] הרי זה נזיר שלשים ואחד יום, דהוי כאלו אמר שלשים ואחד יום. וקאמר השתא הא דדיקא ממתני' שהאומר הריני נזיר שלשים ואחד יום שהוא נזיר שלשים ואחד יום ותו לא, לא שאנו אלא דאמר שלשים ואחד יום, אבל אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד הרי זה נזיר שתים דדרשינן לישנא יתירא דהינו יום יום דקאמר תרי זימני. רב סובר לה כר' עקיבא דדריש לישנא יתירא, דתנן ולא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבא. פי' המוכר את הבית לא (י)מכר הבור והדות שבתוכן אלא הרי הן של מוכר. וצריך המוכר ליקח לו דרך. שילך בו לבור ולדות המשויירין לו או יפרח באויר דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך. שכיון שהן משויירין לו, עם הדרך הם משויירין לו. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו המוכר ללוקח אני מוכר לך בית זה חוץ מבור ומדות אלו שהן משויירין לו, (ו)אין צריך ליקח לו דרך, דדרשינן לישנא יתירה, דכיון דלא הוה צריך לשייר ושייר לטפויי קא אתי.
<h2>דף כ.</h2>
[נזיר ט' ע"א] גמרא. אמרי ב"ש אומרים נזיר מכל אשר יעשה מגפן היין אמר רחמנא. פי' אמרי בני הישיבה מאי טעמא דב"ש דאמרי נזיר הא לא נדר [אלא] מגרוגרות. ומהדרינן ב"ש סברי לה (דר') [כר' מאיר] דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. פי' גבי האומר ערך כלי עלי נותן דמיו, דאדם יודע דאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים, הכא נמי אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין ומה שיוצא מן הגפן. וא"ת מי דמי התם ודאי יש לומר דהואיל ואין ערך לכלי דרוצה לומר דמים וקרי להו ערך. אבל הכא אי לנזירות איכוון, אחר שאמר הריני נזיר לישתוק ולא יאמר מן הגרוגרות, וכיון דאמר הכי יש לנו לומר שלא אמר אלא לפרש דבריו. וי"ל דקסברי ב"ש תפוס לשון ראשון וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי נזיר ולא נעשה מן הגרוגרות פי' למילתיה. וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפיס והאי נדר ופתחו עמו הוא. פי' ר' יוסי אומר גבי האומר תמורת עולה תמורת שלמים ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. דר' יוסי מחשיב גם לשון אחרון. והכא נמי אזלינן בתר שתי הלשונות, ומעיקרא כי אמר הריני נזיר, בדעתו היה לו לומר מן הגרוגרות בגמר דבריו, ונדר ופתחו עמו הוא ומותר, דהוי כמתחרט בתוך כדי דיבור ואין בדיבורו כלום. דנהי במילתיה דר' יוסי אזלינן נמי בתר לשון ראשון היינו משום דאיפשר לילך אחר (שעתו) [דעתו] ולהביא בדמיה עולה ושלמים. אבל הכא דללשון אחרון אינו נזיר כלל, ולא סגיא דלא אזלינן בתריה, הרי לשון ראשון מתבטל ואינו נזיר כלל. ואקשינן ולב"ש ודאי נדר ופתחו עמו הוא. ופרקינן אלא בית שמאי סבירא להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכיון דאמר הריני נזיר הוי נזיר, וחל עליו נזירות, וכי קאמר מן הגרוגרות או מן הדבלה לאיתשולי הוא דקא אתי. פי' שה[וא] אינו מקבל נזירות [א]לא מן הגרוגרות. וב"ש לטעמיהו דאמרי אין שאלה בהקדש על ידי חכם דחכם אין מתיר לו הקדשו, וכדתנן [להלן ל' ע"ב] ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש, ואם כן אין בו שאלה לחכם, וכי היכי דאין בו שאלה על ידי חכם, כך אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכן אין שאלה בנזירות דנזירות כהקדש דמי דכתיב [במדבר ו'] קדוש יהיה, וה"ה דאין יכול לחזור בו תוך כדי דיבור מקבלת הנזירות. ואע"ג דבעלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, הכא לא הוי כדיבור. ומ"ה אמרי ב"ש דהוי נזיר. וב"ה סברי לה כר' שמעון דתנן ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. פי' גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורים ומייתי לה בסמוך, וקאמר תנא קמא יביא מן החטים דתפוס לשון ראשון. ור' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים, שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. והכא נמי גבי נזיר כשאמר הריני נזיר מן הגרוגרות נדר שלא כדרך הנודרים ואינו נזיר, דכי אמר הריני נזיר בדעתו היה לו לגמור דבריו מן הגרוגרות. וה"ה שהיה יכול לומר וב"ה סברי יש שאלה בהקדש, וכי היכי דיש בו שאלה, נמי מצי למיהדר ביה תוך כדי דיבור. אלא שיותר רצה לתת טעם לב"ה, גם אליבא דמאן דאמר אין שאלה בהקדש, דאינו נזיר מהאי טעמא דאמרן.
<h2>דף כא.</h2>
[נזיר מ"ה ע"א] מתניתין. תגלחת הטהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת ועולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהן. פי' ובזה מותר לשתות יין. ובגמ' מפרש טעמא. ואע"ג דבעלמא חטאת קודמת, הכא שלמים עיקר שנותן שערו תחת סיר השלמים. דברי ר' יהודה רבי אליעזר אומר לא היה מגלח אלא על החטאת. פי' עד שישחט החטאת שהחטאת קודמת בכל מקום. דכתיב [ויקרא ה'] והקריב (משם) [את אשר ל]חטאת ראשונה. ואם גילח על אחת משלשתן יצא. פי' דליכא קראי לעיכובא. רשב"ג אומר הביא שלש בהמות ולא פירש. פי' הפרישם סתם דלא אמר אלא אלו לנזירות, כל אחת ואחת נקבעת למה שהיא ראויה. הראויה לחטאת תקרב חטאת, לעולה תקרב עולה, לשלמים תקרב שלמים. כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים.
[נזיר י"ח ע"ב] גירסת הספרים תנו רבנן ניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד. ויש ספרים שכתוב בהן גופא ניטמא בשביעי וכו'. וכתוב בתוספות האי גופא לא הוי כשאר גופא שבתלמוד, דהך ברייתא לא אייתי לה לעיל, אלא קאי אסוגיא דלעיל, דפליגי ר' ור' יוסי בר' יהודה, אי חייל נזירות טהרה מיום ז' (ועד) [או מ]יום שמיני, והכא פליגי בה תנאי. וי"מ דמשום דאמר רב [חסדא] למעלה דניטמא בשביעי וחזר וניטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד בין לר' בין לר' יוסי בר' יהודה, וברישא דהא ברייתא אמרינן נמי הכי אמר גופא. והכי פירושא ניטמא הנזיר במת בשביעי לאחר שהזו עליו שלישי ושביעי ובאותו יום בעצמו (ו)ניטמא במת, אחר שהוא יום (שמיני) [שביעי] אינו מביא אלא קרבן אחד של טומאה, דבשעה שניטמא פעם שניה, לא נראה עדיין להביא קרבן וכטומאה אריכתא דמי. ניטמא בשמיני וחזר וניטמא בשמיני מביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד. פי' דביום שמיני נראה להביא קרבן מיד שהאיר היום, והוה ליה כל חדא טומאה באפי נפשה. מתחיל ומונה מיד דברי ר'. כלומר מיד ביום השמיני פי' מתחיל ומונה נזירות טהרה מיד ביום שמיני ואנזיר שניטמא בשמיני קאי. וחכמים אומרים אינו מתחיל למנות עד שיביא חטאתו. פי' חטאת העוף. הביא חטאתו וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. פי' אבל אם ניטמא בשמיני קודם שיביא חטאתו מביא קרבן אחד על הכל. הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה. מיד. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר כשם שחטאתו מעכבתו (כך). מלהתחיל מנינו [כך] אשמו מעכבתו. בשלמא לר' אמר קרא [במדבר ו'] וקדש את ראשו ביום ההוא אע"פ שלא הביא קרבנותיו אלא לר' ישמעאל ההוא למה לי אמר לך ר' ישמעאל ההוא למעוטי אע"פ שלא הביא עולתו ורבנן עולה לא בעיא מיעוטא דורון בעלמא הוא. מאי טעמייהו (דר' ישמעאל) [דרבנן] דתניא והזיר לה' את ימי נזרו לפי שמצינו בכל אשמות שבתורה שהן מעכבין. פי' כגון אשם תלוי ואשם מעילות שמעכבין הכפרה וכן אשם מצורע. יכול אף. אשם של נזיר. מעכב. מלהתחיל מנינו. ת"ל והזיר [והביא אע"פ שלא הביא הזיר] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא.
<h2>דף כג.</h2>
(נזיר ל"א ע"א) [ב"ש אומרים] משום דבתר הכי איירי בנזירות טעות תנא לה הכא. ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש. כלומר הלבן שיצא ראשון קדוש. וב"ה אומרים אינו קדוש דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף ב"ש אומרים הקדש ובה"א אומרים אינו הקדש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי היא הקדש ועלתה של שמן ב"ש אומרים הקדש ובה"א אינה הקדש. וצ"ע למה לי למיתני הני תלתא בבי.
[נזיר ל"א ע"א] גמרא. מאי טעמיהו דב"ש ילפי תחלת הקדש מסוף הקדש. פי' תמורה קרוי סוף הקדש. מה תמורה אפי' בטעות. דדרשינן בפ"ב דתמורה [י"ז ע"א] יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד, שאם היה סבור לומר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים, הרי זו תמורת שלמים. או כסבור לומר שור (שחוט) [שחור] יהיה תמורה ואמר לבן הוי תמורה. והשתא קאמרי ב"ש דה"ה להקדש בטעות דהוי הקדש. ובמתני' נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתו הראשון יהא הקדש, י"ל דה"ק שור שיצא ראשון, ומה שאמר שחור ה"ק כסבורני שיצא שחור ראשון. ומ"מ הענין אינו דומה ממש, דהתם אנו מקיימין [מה שבא] מפיו, והכא אנו אומרים הפך [מה] שבא מפיו, שהוא הקדיש שחור ויצא לבן, ואפי' הכי [הוי הקדש. ובה"א] הני מילי תמורה. דמכח הקדש קא אתיא, הוא דהויא בטעות. אבל אחותי הקדש. דהיינו לאקדושי מעיקרא. לא מחתינן. דלא גמרי תחלת הקדש מסוף הקדש. ואקשינן ולב"ש [מה אילו] שאמר הרי זו תמורת זו לחצי היום. פי' כשיגיע חצי היום יהיה תמורה. מי הויא תמורה מההיא שעתא. דאמר לדבוריה. אלא עד דמטי חצי היום. כמו שאמר. הוא דהויא תמורה הכא נמי לכי מיגליא. פי' דהוי כדבריו יהא [הקדש]. והא לא מגלי, דהא לא יצא שור שחור ראשון אלא לבן. אמר רב פפא לכך נאמר ראשון לכשיצא ראשון. פי' רב פפא בא לומר דבטעות גמור לא אמרי ב"ש דליהוי הקדש. וטעמיהו במתני' לאו משום דילפי מתמורה, אלא מתני' מיירי שיש לו הרבה שוורים, ואחר שיצא לבן התחילו שוורים [שחורים] לצאת, ואמרי ב"ש דשחור שיצא ראשון קדוש, ולכשיצא השחור אחר הלבן בראש שחורים איירו ב"ש. ומקיימין לדיבוריה, ואמרינן דבמשמעות לשונו יש, שרצה לומר שחור ראשון לשחורים. והשתא לרב פפא פירושא דמתני' לא הויא כס"ד מעיקרא, אלא הכי קא אמרי ב"ש אומרים הקדש, כלומר שור שחור שיצא ראשון לשחורים. ולרב פפא אין צריך למילף מתמורה כלל. והאי דלא קאמר אלא אמר רב פפא, לפי שלא דבר שום אמורא תחלה. ואקשינן והא שור שחור קאמר מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי. פי' וכיון דלית ליה אלא שור אחד שחור בלבד, לא שייך לקיים דבריו ולומר ראשון לשחורים קאמר. לא צריכא דאית ליה תרתי תלת. וב"ה אם כן שיצא בראשון מיבעי ליה למימר. פי' אין משמעות לשונו ראשון שבשחורים, שאם כן לא היה לו לומר שיצא מביתי ראשון, דמשמע שיצא מן הבית תחלה, אלא שיצא בראשון, אבל ראשון משמע ראשון לכולם. האי הקדש בטעות הקדש בכוונה הוא. פי' ואמאי קרי לה במתני' הקדש טעות. ומשני משום דאטעייה לדיבוריה קמא. פי' להכי קרי לה הקדש טעות, לפי שבתחלת דיבורו יש לטעות ולומר דלראשון שיצא תחלה מן הבית, ראשון לכולן נתכוון אע"פ שיצא לבן. ועכשו שאני אומר כלומר ראשון לשחורים, נמצא דלרב פפא טעמא דב"ש במתני' לאו משום דהקדש טעות הקדש, אלא משום דאטעייה לדיבוריה קמא. והיינו דמקשינן וסברי ב"ש הקדש בטעות לא הוי הקדש. דקאמרת דטעמא דב"ש משום דאמר ראשון לשחורים וליכא טעות. והא תנן. בפירקין. מי (שנזר) [שנדר] בנזיר ונשאל לחכמים והתירו. פי' על ידי חרטה. ולב"ש דלית להו שאלה בנזירות. י"ל דמיירי הכא כגון שנדר בכינוי או יד, ונשאל אם יש לו בלשונו שנזר בו לשון קבלת נזירות, ואמרו לו דאין באותו לשון לא יד ולא כינוי. היתה לו בהמה (מפורשת) [מופרשת] תצא ותרעה בעדר. עם בהמותיו דחולין גמורין היא. אמרו להם ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר. מדאמרי להו ב"ה לב"ש אין אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות ותצא ותרעה בעדר, מכלל דהכי אמרי להו כשם שאתם מודים לנו בזה דהקדש טעות אינו הקדש, הכא נמי אודו לן ברישא דמתני' דהיינו שחור דלא הוי הקדש משום דהוי בטעות. א"כ ב"ש סברי דהוי בשור שחור הקדש, משום דהקדש בטעות הקדש. ומהדרינן לא ב"ה הוא דטעו דסברי דטעמא דב"ש משום דהקדש בטעות הוי הקדש ואמרו להן ב"ש טעמא דשור לאו משום הקדש בטעות אלא משום דראשון לשחורים קאמר. [וא"ת] והא ב"ש מהדרי להו במתני' ממעשר בהמה. וי"ל דלמאי דקא טעו משיבין להן כך.
<h2>דף לא.</h2>
[נזיר ה' ע"א] מאי טעמיה דר' יליף מבתי ערי חומה. פי' והתם י"ב חדש הם דכתיב [ויקרא כ"ה] ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה. ומקשינן והא ר' הוא דאמר בפרק בתרא דערכין [ל"א ע"א] ימים תהיה גאולתו אין ימים פחותים משנים. שאינו גואל מיד אלא לאחר שני ימים וכל י"ב חדש אבל קודם שני ימים לא. והכא נמי נימא דאבשלום לשני ימים היה מגלח. ופרקינן האי גזרה שוה משום כובד גמיר לה ובשני ימים ליכא כובד. פי' הכא גבי אבשלום כתיב [ש"ב י"ד] כי כבד עליו ובשני ימים ליכא כובד, הילכך על כל פנים יש לנו לדרוש ג"ש כפשטה דימים תהיה גאולתו שנה שלימה כדכתיב עד מלאת לו שנה תמימה. ואקשינן ואימא שתי שנים דכתיב [בראשית מ"א] ויהי מקץ שנתים ימים. ופרקינן דנין ימים שאין עמהם שנים מימים שאין עמהם שנים ואל יוכיח זה שיש עמו שנים. ואקשינן תו ואימא שלשים יום כדכתיב [במדבר י"א] עד חדש ימים. ופרקינן דנין ימים שאין עמהם [חדש] מימים שאין עמהם חדש ואל יוכיח [זה] שיש עמו חדש. ואקשינן תו ואימא מהכא [שופטים י"א] מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה. פי' ולפום פשטיה דקרא משמע פעם אחת לשלשה חדשים. ופרקינן דנין ימים מימים ואין דנין ימים מימימה. ופרכינן והא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. ופרקינן הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. ואיבעית אימא מנא ידעינן דכל תלתא ירחי חד זימנא דילמא ארבע חד זימנא ותרי ירחין חד זימנא. פי' ואיבעית אימא היינו טעמא דלא גמר מימים ימימה דכתיב גבי בת יפתח, משום דהתם לא מפרש זימנא כלל, דמנא ידעינן דכל תלתא ירחי חד זימנא הוא, דילמא הא דכתיב ארבעת ימים בשנה הכי הוה, חד יומא לסוף ד' ירחים, וחד יומא לסוף ד' ירחים, וחד יומא לסוף עשרה ירחי, וחד יומא לסוף תריסר ירחי שתא, דהיינו משני חדשים לשני חדשים. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שבקינן קרא דלא מפרש וגמרינן מקרא דמפרש דהינו קרא דכתיב גבי בתי ערי חומה.
